רבים מהאנשים שנכנסים להליך גירושין ושמצויים בעיצומו משוכנעים כי הם מקבלים החלטות בצורה שקולה ומבוססת. בפועל, חלק משמעותי מההחלטות מתקבל על ידי הצדדים להליך הגירושין מתוך תגובה רגשית, ולעיתים, תוך שהם משלמים מחיר משפטי וכלכלי כבד. הבנה של האופן שבו רגשות משפיעים על קבלת החלטות בהליך גירושין היא תנאי לניהול נכון של ההליך כולו, ולהימנעות מטעויות שקשה ולעיתים אף בלתי אפשרי לתקן בהמשך.

הליך גירושין נתפס כהליך משפטי שיש לנהל באופן מסודר ושקול: להגיש תביעות, לנהל משא ומתן, ולקבל הכרעות בנושאים רכושיים והוריים במסגרת ברורה של כללים משפטיים. תפיסה זו מניחה, במובלע, כי ההליך מתנהל בסביבה ניטרלית המאפשרת קבלת החלטות מושכלת ורציונלית.

אלא שבפועל, הליך הגירושין, בניגוד להליכים משפטיים אחרים, אינו מתקיים בתנאים כאלה. הוא מתנהל בתקופה של טלטלה אישית, שבה תחושות של פגיעה, אובדן, כעס או חוסר ודאות אינן נלוות להליך מבחוץ, אלא נוכחות בתוכו ומשפיעות באופן ישיר על האופן שבו מתקבלות ההחלטות של הצדדים במסגרתו. במצב דברים זה, לא מדובר בהשפעה שולית או מקרית, אלא בגורם מהותי שמעצב את שיקול הדעת של הצדדים, ולעיתים אף מכתיב אותו, מבלי שהדבר מזוהה בזמן אמת.

חשוב להבחין – הקושי המרכזי אינו מצוי בכך שהרגשות הללו קיימים, אלא בכך שהם פועלים מבלי שהצדדים מזהים אותם כגורמים משמעותיים בקבלת ההחלטות שהם מקבלים. במקרים רבים, הצדדים משוכנעים שהם פועלים באופן שקול ומבוסס, בעוד שבפועל חלק מהבחירות מתקבלות מתוך תגובה רגשית מיידית, ולא מתוך בחינה של התוצאה המשפטית ארוכת הטווח.

הפער שבין תפיסת הצדדים את עצמם כמי שפועלים מתוך שיקול דעת, ובין האופן שבו ההחלטות מתקבלות בפועל, הוא מקור לשורה של טעויות חוזרות בהליכי גירושין – טעויות המשפיעות באופן ישיר על ניהול ההליך ועל תוצאותיו.

האם באמת ניתן להפריד בין הרגש לבין ניהול הליך גירושין?

אחת ההנחות השגויות הנפוצות של צדדים המצויים בהליך גירושין היא שניתן להפריד בין ההיבט האישי לבין ההיבט המשפטי, ולהתנהל באופן ענייני לחלוטין כאשר מגיעים לשלב ההסדרה וקבלת ההחלטות שבהליך הגירושין. אלא שההנחה הזו אינה משקפת את המציאות, שהרי אותה חוויה אישית שמלווה את הפרידה נשארת מחוץ להליך רק לעיתים נדירות. ברוב המקרים, החוויה האישית שמלווה את הפרידה נכנסת לתוך השיח המשפטי ומשפיעה באופן ניכר על האופן שבו כל צד תופס את המציאות.

כך למשל, הצעה שנראית מאוזנת מבחינה משפטית יכולה להיתפס כבלתי מתקבלת על הדעת, רק משום שהיא אינה מתיישבת עם התחושה הפנימית או עם האופן שבו הצדדים חווים את מערכת היחסים ביניהם. לא פעם ניתן לראות כיצד עצם זהות המציע משפיעה על קבלת ההחלטה לא פחות מתוכנה של ההצעה. במקום לבחון את התוצאה, ההחלטה מתקבלת דרך הפריזמה של מערכת היחסים שהסתיימה והמשמעות שהיא מקבלת עבור כל אחד מהצדדים.

אילו טעויות נפוצות מתרחשות בהליך גירושין?

ההשפעה של החוויה האישית ושל הרגשות אינה מתבטאת בהכרח בהחלטות שנראות קיצוניות. להפך, היא מופיעה דווקא בהחלטות שנראות על פניו סבירות לחלוטין: סירוב להסדר מסוים משום שהוא ״לא מספיק הוגן״, התעקשות על גורלה של דירת המגורים המשותפת, או לחלופין ויתור מהיר מתוך רצון לסיים את ההתנהלות. כל אחת מההחלטות הללו יכולה להיראות הגיונית כאשר בוחנים אותה בנפרד. אלא שכאשר מסתכלים על התמונה הכוללת, מתברר לא פעם שההחלטות הללו אינן משקפות קו ברור שמוביל לתוצאה, אלא תגובות נקודתיות למצב רגשי משתנה.

כאשר זה קורה, ההליך מפסיק להיות מנוהל ומתחיל להתנהל מעצמו – תופעה שמובילה פעמים רבות לטעויות בהליך גירושין.

הדינמיקה הזו בולטת במיוחד כאשר מדובר בילדים. סוגיות של זמני שהות, קבלת החלטות הוריות או שינויים בשגרה נבחנות לעיתים לא רק דרך הצרכים של הילדים, אלא גם דרך מערכת היחסים בין ההורים. כך למשל, ניתן לראות מצבים שבהם הסדר סביר הקשור בילדים נדחה, לא משום שהוא פוגע בילדים, אלא משום שהוא נתפס כוויתור או כפגיעה בעמדה של אחד ההורים.

מדוע הליך גירושין נמשך לעיתים זמן רב?

ישנם מצבים שבהם הקושי אינו מתמקד בהחלטות עצמן, אלא בעצם סיום ההליך. כאשר אחד הצדדים לא רצה בפרידה, ההליך המשפטי עשוי להפוך למרחב שבו הקשר ממשיך להתקיים. כל עוד ההליך מתנהל, יש אינטראקציה, יש השפעה, ולעיתים גם תחושה שהקשר טרם הסתיים בפועל.

במצבים כאלה, הסכמה לסיים את ההליך אינה נתפסת רק כהסכמה להסדר מסוים, אלא כהשלמה עם הפרידה עצמה. כתוצאה מכך, ניתן לראות דחייה חוזרת של הצעות, גם כאשר הן סבירות, והארכה של ההליך מעבר לנדרש – לא מתוך אסטרטגיה משפטית נכונה, אלא מתוך קושי רגשי ממשי.

במקרים אחרים, ההתמשכות נובעת מחשש. הפחד מהשלב שלאחר סיום ההליך – מהשינוי הכלכלי, מההתנהלות כהורה נפרד או מחוסר הוודאות – מוביל להיאחזות בהליך עצמו. גם כאשר ההליך מורכב ומכביד, הוא עדיין מספק מסגרת מוכרת, בעוד שסיום ההליך מחייב מעבר למציאות חדשה.

מהי הטעות המרכזית בקבלת החלטות בגירושין?

אחת הטעויות המרכזיות והנפוצות ביותר בהליכי גירושין היא היעדר ההבחנה בין תחושה לבין אינטרס. תחושת עוול, צורך לעמוד על עקרונות, רצון ״להחזיר״ לצד השני, או לחלופין רצון לסיים במהירות – כל אלה מובנים וטבעיים, אך הם אינם בהכרח משרתים את התוצאה המשפטית.

כאשר אין הבחנה בין מה שמרגיש נכון לבין מה שמקדם את התוצאה, ההליך מתנהל מתוך תגובתיות. ההחלטות מתקבלות בהתאם למצב רגשי משתנה, ולא בהתאם למטרה ברורה – מה שמהווה מקור מרכזי לטעויות בגירושין.

כיצד ניתן לנהל נכון הליך גירושין ולהשאיר תחת שליטה את ההשפעה הרגשית הרגעית?

ניהול נכון של הליך גירושין אינו מבוסס על ניסיון ״להוציא את הרגש מהמשוואה״, אלא על היכולת לזהות את השפעתו. הדבר מחייב עצירה לפני קבלת החלטות משמעותיות, ובחינה שלהן גם במונחים של תוצאה, ולא רק של תחושה.

חשוב להיות ערים לכך שליווי משפטי נכון אינו מתמצה בניתוח של זכויות משפטיות. הוא מחייב גם התבוננות באופן שבו מתקבלות ההחלטות בפועל, לעיתים גם עצירה של הלקוח בנקודה שבה הוא פועל מתוך תגובה ולא מתוך שיקול דעת, ושיקוף של הדברים. ישנם מצבים שבהם אדם נאבק בעוצמה על רכיב שאין לו משמעות ממשית עבורו, מתוך צורך רגשי רגעי. מנגד, ישנם מצבים שבהם מתקבלות החלטות מהירות מדי, מתוך עייפות או רצון לסיים, אשר עלולות להתברר בדיעבד כוויתורים משמעותיים שכבר לא ניתן לתקן.

בשני המקרים, היכולת לשקף את הדברים בזמן אמת ולבחון מחדש את ההחלטה לפני שהיא מתקבעת, היא חלק חשוב ובלתי נפרד מניהול נכון של ההליך.

לסיכום

הליך גירושין מתנהל אמנם במסגרת משפטית ברורה, אולם ההחלטות בו מתקבלות בתוך מציאות אישית מורכבת. הפער בין השניים משפיע באופן ניכר על ניהול ההליך ועל תוצאותיו. זיהוי הפער הזה בזמן מאפשר לצמצם טעויות, לקצר את משך ההליך ולהגיע לתוצאה מדויקת ונכונה יותר.