מה נדון בפסק הדין?

בני זוג התגוררו במשך שנות נישואיהם בדירה שהבעל רכש מכספו לפני הנישואין, ללא משכנתה, ושהייתה רשומה על שמו בלבד. במהלך הנישואין התגלעו ביניהם משברים, והאישה אף עזבה את הדירה לתקופה מסוימת.

האישה טענה כי במהלך חייהם המשותפים התגבשה כוונה לשתף אותה בזכויות בדירה. בין היתר, היא הסתמכה על הבנות שהיו ביניהם שלפיהן הדירה תימכר, ותמורתה תשמש יחד עם חסכונות משותפים לרכישת דירה חדשה.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענתה והכיר בזכותה למחצית הדירה. בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה, והסוגיה הגיעה לבית המשפט העליון.

מה קבע בית המשפט העליון?

נקודת המוצא היא שסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג מחריג מאיזון המשאבים נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין. עם זאת, ניתן להוכיח שיתוף בנכס מסוים מכוח הדין הכללי.

לשם כך אין די בעצם קיומם של נישואין ממושכים. נדרש "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף בדירה.

השופט יורם דנציגר הבהיר כי השקעה כספית משמעותית בנכס יכולה להוות ראיה לכוונת שיתוף, אך אינה תנאי הכרחי. גם הבטחות ומצגים מצד בעל הנכס עשויים לבסס כוונת שיתוף ספציפית.

במקרה שנדון, נקבע כי המצגים החוזרים של הבעל בדבר מכירת הדירה ורכישת דירה משותפת במקומה, בצירוף נסיבות החיים המשותפים, היוו את אותו "דבר מה נוסף".

השופט יצחק עמית הצטרף לתוצאה והדגיש כי בבחינת שיתוף ספציפי יש לייחס לדירת המגורים מעמד מיוחד בהשוואה לנכסים חיצוניים אחרים.

מדוע פסק הדין חשוב?

לעיתים דווקא התנהלותו של בעל הדירה - הבטחות, מצגים והבנות שנוצרו במהלך החיים המשותפים, עשויה להיות משמעותית להכרעה.

עם זאת, פסק הדין אינו קובע שכל דירה ששימשה למגורי המשפחה הופכת לרכוש משותף. הנטל להוכיח שיתוף ספציפי מוטל על בן הזוג הטוען לזכויות בדירה, וההכרעה תלויה בראיות ובנסיבות המקרה.

מה המשמעות המעשית של פסק הדין בהליכי גירושין?

כאשר מתעוררת מחלוקת לגבי דירה שנרכשה לפני הנישואין, אין להסתפק בבדיקת הרישום בטאבו או במשך הנישואין.

יש לבחון גם את ההסכמות והמצגים שנוצרו לאורך השנים, השקעות שנעשו בנכס, תשלומי משכנתה ככל שהיו, והתנהלות בני הזוג ביחס לדירה.

בע"מ 1398/11 ממחיש כי גם בהיעדר השקעה כספית משמעותית מצד בן הזוג שאינו רשום, עשויות להתקיים נסיבות המבססות שיתוף ספציפי, אולם לא ניתן להסיק זאת מעצם המגורים המשותפים בלבד.