"שלטון היד המתה" – הצוואה ככלי שליטה? על חופש הציווי ומגבלותיו

מבוא

במשפט הישראלי, כמו גם במערכות משפט מערביות אחרות, שאלה עקרונית וטעונה, מוסרית ומשפטית, אשר עולה מעת לעת היא – עד כמה רשאי אדם לשלוט על התנהלות יורשיו לאחר מותו? או, במילים אחרות, מהו גבול תוקפן של הוראות המת בצוואה אשר מכוונות לשלוט באופן ממושך או לא מוסרי בחייהם של יורשיו לפי צוואתו?

מהו "שלטון היד המתה"?

המונח "שלטון היד המתה" או "שלטון הרפאים של המת" מתאר מצב שבו אדם שמת מבקש להכתיב, באמצעות צוואתו תנאים או הגבלות על אופן השימוש בנכסיו, על התנאים לשימוש בם או חלוקתם, גם לאחר מותו — לעיתים למשך דורות רבים קדימה. תופעה זו עשויה להתבטא, למשל, בהוראות צוואתיות כמו למשל – "הדירה שבבעלותי לא תימכר לעולם" או "בני יזכה בכל רכושי רק אם יתגרש מאשתו".

בעוד שרצון המת זוכה להערכה משפטית, ישנם גבולות שהמשפט קובע על-מנת למנוע פגיעות בלתי מידתיות באוטונומיה של החיים ובערכים ציבוריים.

חופש לצוות – מסגרת משפטית בישראל

המשפט הישראלי מכיר בעיקרון של חופש לצוות, המעוגן בסעיף 27 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965^[1] ומבוסס על הכלל לפיו "מצווה לכבד את דברי המת".

עיקרון זה מבטא את רצונו של המשפט לאפשר לאדם לקבוע את גורל רכושו לאחר מותו, ולכבד את רצונו כפי שדאג להביע אותו באופן מפורש, ללא התערבות מיותרת.

הגם שכך, לצד ההכרה במעמדו המיוחד של רצון המת ובחשיבות קיומו, ישנה הכרה גם בכך שיש גבול למידת השליטה שיש לתת לרצון זה בעולמם של החיים. לפיכך, החופש הזה – אינו מוחלט.

קיימות מספר מגבלות על החופש לצוות, כמו למשל:

• הוראת יורש אחר יורש: סעיף 42 לחוק הירושה קובע שאדם יכול לקבוע בצוואתו עד שני יורשים בלבד שירשו אותו האחד אחרי השני ולא מעבר לכך. כלומר – אדם יכול לצוות כי בני ירש אותו ולאחר לכתו לעולמו של בנו ירש את מה שירש ממנו – נכדו, אך הוא לא יכול להמשיך הלאה בשרשרת הדורות.
• אי-חוקיות או פסלות תנאים: סעיף 34 לחוק הירושה מאפשר פסילה של הוראה בצוואה אם ביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי.
• תקנת הציבור: בתי המשפט נרתעים מלאכוף הוראות בצוואה אשר פוגעות בזכויות יסוד, חירות אישית, שוויון וכדומה.

במילים אחרות, גם אם המצווה ביקש להמשיך ולהשפיע לאחר מותו, השפעה זו כפופה לאיזונים משפטיים מהותיים.

באילו אופנים כן מאפשר החוק הישראלי מצווה לשלוט ברכושו לאחר מותו:

• הורשה על תנאי מפסיק: לפי סעיף 44 לחוק הירושה, יכול המצווה לקבוע כי זכותו של אדם מסוים לרשת אותו תיפסק בהגיע מועד מסוים או בהתקיים תנאי מסוים כמו – אם יפרוש מלימודיו האקדמיים, אך המצווה לא יהא רשאי לקבוע כי זכאותו של אדם לרשת תחדל להתקיים אם "אם יושפע מאימו החורגת" או "בתנאי שלא יהיה בקשר עם אחותו", וזאת, כיוון שתנאי מפסיק שאינו מוסרי – לא יקוים.
• הורשה על תנאי מתלה: לפי סעיף 43 לחוק הירושה יכול המצווה לקבוע כי רכושו יעבור ליורש רק בהתקיים תנאי מסוים או בהגיעו של מועד מסוים. כך למשל יכול המצווה לקבוע כי בנו יהיה זכאי לרשת את רכושו רק בהגיעו לגיל מסוים או בהתקיים אירוע מסוים כמו נישואין או סיום לימודים. המצווה לא יכול לקבוע שבנו יהיה זכאי לרשת אותו רק בתנאי שיתגרש מאשתו – כיוון שהוראה כזו איננה מוסרית.

 האם ישנה דרך חוקית המאפשרת לעקוף את עקרון שלטון היד המתה?

לעיתים נעשה ניסיון לעקוף את מגבלות הצוואה באמצעות נאמנות אשר הוראותיה ימשיכו להשפיע לאחר המוות. הדין הישראלי מכיר בנאמנות (מכוח חוק הנאמנות, תשל"ט–1979), ובכך, מאפשר למעשה מעין שלטון של היד המתה בהכירו באפשרות להחזיק בנכסים מסוימים בידי השושלת המשפחתית לאורך דורות ולמעשה אפילו עד אין קץ, ולוודא קיומם של תנאים מסוימים שהמצווה מעוניין בקיומם, אשר הנאמן יהא אחראי לקיומם.

 מתח מוסרי ומשפטי – של מי הרכוש לאחר המוות?

סוגיית "שלטון היד המתה" טומנת בחובה מתח מהותי בין אינטרסים שונים – מתח מוסרי ומשפטי עמוק הנוגע לבעלות על רכוש לאחר המוות. בליבת המחלוקת ניצבת השאלה: האם לאדם שמפסיק להתקיים פיזית ישנו עדיין "קניין"? האם עומדת לו הזכות לשלוט בו?

מצד אחד, רצונו של אדם בנוגע לרכושו לאחר מותו נתפס כביטוי לאישיותו ולחירותו. זוהי הרחבה של זכות הקניין הטבעית ושל חירותו לקבוע את גורל נכסיו. תפיסה זו מכבדת את האוטונומיה האישית ומאפשרת לאדם להותיר חותם גם לאחר לכתו.

אולם, מנגד ניצבת התפיסה המשפטית הקלאסית, שלפיה עם פטירתו של אדם פוקעת אישיותו המשפטית. משמעות הדבר היא שנכסיו אינם נשארים בבעלותו הווירטואלית, אלא עוברים באופן מיידי ליורשיו.

המשפט, ככלי מאזן, שואף למצוא את נקודת האיזון העדינה בין שתי הגישות. מטרתו היא לכבד את רצון המת עד כמה שניתן, אך במקביל להגביל את "שלטון היד המתה" כאשר הוא עלול לפגוע באופן בלתי סביר באחרים, או כשהוא מערער על יסודות ותפיסות בסיסיות של חברה חופשית ודינמית. מגבלות אלו באות לידי ביטוי, למשל, בבטלות תניות בלתי חוקיות בצוואה, או כאלו שמטרתן להגביל יורשים באופן דרסטי ובלתי פרופורציונלי.

סיכום

שלטון היד המתה הוא תופעה שממחישה את המתח בין זכותו של אדם לקבוע את עתיד רכושו לאחר מותו לבין חירותם של החיים לחיות את חייהם בלי שליטה מהעבר. בישראל, עקרון החופש לצוות הוא נרחב אך אינו מוחלט — הוא כפוף למגבלות של תקנת הציבור, שאלות מוסריות והיגיון משפטי.

על כן, בעוד שהמשפט מכבד את רצונו של אדם גם לאחר מותו, הוא אינו מאפשר להפוך את הצוואה לכלי דיכוי או לכלי לשליטה בלתי מוסרית או נצחית. בכך, נשמר האיזון בין רצון וחירויות הפרט המצווה ובין ערכי החברה הדמוקרטית.