בעת סיום קשר נישואין, שאלת חלוקת הרכוש בין בני הזוג הופכת לאחת מהנקודות המרכזיות – ולעיתים הרגישות ביותר – בתהליך. בישראל, המסגרת החוקית העיקרית המסדירה נושא זה היא חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973, אשר חל על זוגות שנישאו לאחר 1.1.1974.
עקרון האיזון – שוויון בנכסים שנצברו
על פי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, עם פקיעת הנישואין (גירושין או פטירה), זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים – למעט חריגים מסוימים (כגון ירושות, מתנות, ופיצויים אישיים).
בפועל, מדובר באיזון כספי ולא בהכרח חלוקה פיזית של הנכסים. כלומר, בן הזוג שצבר יותר – או מחזיק בפועל בנכסים ששוויים גבוה – יידרש להעביר את חלקו של בן הזוג השני, בכסף או בנכסים.
מתי תיתכן סטייה מהחלוקה השוויונית?
החוק עצמו מאפשר סטייה מהכלל השוויוני במקרים חריגים. סעיף 8 לחוק מעניק לבית להפעיל סמכותו בנסיבות מיוחדות ולקבוע אחרת מכפי שקובע כלל איזון המשאבים אשר קבוע בסעיף 5 לחוק. כך למשל, רשאי בית המשפט לסטות מחלוקה שווה בין בני הזוג כאשר מתקיימות "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת."
כלומר, בית המשפט מוסמך למעשה לקבוע שחלוקת הרכוש בין בני הזוג לא תיעשה "מחצה על מחצה" אלא ביחס אחר שייקבע על-ידו. חשוב לדעת שמדובר בסמכות חריגה, אשר לא מופעלת כדבר שבשגה, אולם ישנם מקרים בהם הפעלת הסמכות הזו מתאימה בהחלט.
בין הנסיבות שהוכרו בפסיקה כמצדיקות חלוקה לא שוויונית:
- כאשר אחד מבני הזוג הקריב את פיתוח הקריירה שלו לצורך גידול הילדים או תמיכה בבן הזוג השני.
- כאשר קיימים פערים כלכליים משמעותיים שלא ניתן לגשר עליהם באמצעות חלוקה שוויונית בלבד.
- במקרים בהם אחד הצדדים נהג בחוסר תום לב קיצוני, הבריח נכסים או ניסה להסתיר רכוש.
הברחת נכסים
סעיף 7 לחוק קובע הוראה חשובה נוספת: נכס שנמכר, נמסר או הועבר לצד שלישי במתנה במרמה, או במטרה להבריח אותו מהאיזון הכלכלי – כן ייכלל במסגרת האיזון, למרות ניסיונות להוציאו מהמאזן.
בתי המשפט עושים שימוש בכלי זה בדרך-כלל כאשר ברור שהעברת הנכס נעשתה למראית עין בלבד, או באופן מלאכותי, סמוך למועד הפירוד.
זהירות בתי המשפט בשימוש בחריג
בתי המשפט בישראל נוהגים זהירות יתרה כאשר מובאת בפניהם בקשה לסטות מעקרון האיזון השוויוני.
ככלל, סטייה מחלוקה של מחצה על מחצה תיעשה רק במקרים חריגים, כאשר מתקיימות נסיבות יוצאות דופן, מוכחות ומשכנעות, אשר הופכות את החלוקה השוויונית לבלתי צודקת באופן מובהק.
הפסיקה מדגישה כי לא די בתחושת קיפוח כללית או בטענה מוסרית כללית בדבר תרומה או מסירות. בית המשפט נדרש לבחון באופן קונקרטי את מערך היחסים הכלכלי בין הצדדים לאורך הנישואין, ובפרט:
- את תרומתו הממשית של כל אחד מהצדדים לבניית התא המשפחתי והרכוש המשותף;
- את הוויתורים האישיים שנעשו על ידי אחד הצדדים – למשל בתחום הקריירה או ההשכלה – לטובת המשפחה;
- את הפערים הכלכליים בפועל שנוצרו בין הצדדים בעת הפירוד;
- ואת ההשלכות ארוכות הטווח של אותם פערים על יכולתו של אחד מהם לשקם את חייו הכלכליים לאחר סיום הקשר.
רק כאשר מתקבלת תמונה ברורה, המבססת פגיעה מהותית בצדק ובשוויון – תישקל סטייה מהאיזון, וגם אז – באופן נקודתי ומידתי בלבד.
מילת סיכום
האיזון הרכושי בעת גירושין נועד להבטיח חלוקה הוגנת, לא רק פורמלית. החוק מבקש ליצור שוויון מתוך הכרה בתרומתם של שני בני הזוג – גם זה שהביא את המשכורת וגם זו שטיפלה בילדים, גם זה שצבר נכסים וגם זו שתמכה.
אולם כמו כל כלל משפטי – גם עקרון האיזון השוויוני נתון לסייגים. כל מקרה נבחן לגופו, על פי נסיבותיו, ובאמצעות כלים משפטיים מדויקים. לכן, כל זוג המתמודד עם הליך גירושין – במיוחד כאשר ישנם פערים כלכליים בין הצדדים, טענות להברחת נכסים או רקע זוגי מורכב – מומלץ שיפנה לייעוץ משפטי מקצועי, שיבטיח שהאיזון ייעשה לא רק לפי הכלל, אלא גם לפי הצדק.
