חוק הירושה, תשכ"ה–1965, הוא אחד מאבני היסוד בדיני המשפחה בישראל. החוק מסדיר את האופן שבו עיזבון אדם מתחלק לאחר פטירתו, בין אם הותיר צוואה ובין אם לאו.
מטרתו להבטיח חלוקה צודקת, ברורה ומסודרת של נכסים, להסדיר את זכויות היורשים ולמנוע מחלוקות מיותרות בין בני משפחה. החוק קובע עקרונות מרכזיים כגון זכותו של אדם להוריש את רכושו על פי רצונו, כללים ברורים בעת היעדר צוואה, ומנגנוני הגנה למניעת השפעה בלתי הוגנת וניצול. בכך חוק הירושה יוצר מסגרת משפטית שמאזנת בין חופש המצווה ובין שמירה על אינטרסים משפחתיים וציבוריים.
