דירה שנרכשה לפני הנישואין ונרשמה על שם אחד מבני הזוג בלבד, אך שימשה במשך שנים כבית המשפחה, שופצה מכספים משותפים והייתה מרכז החיים הזוגיים – למי היא שייכת כאשר הקשר מסתיים?
האם הרישום במרשם המקרקעין (הטאבו) מכריע את התוצאה, או שקיימת אפשרות להכיר בזכויות בנכס גם למי שאינו רשום כבעלים במרשם הרלוונטי?
כדי להשיב על כך יש להבחין בין שני מנגנונים משפטיים שונים: איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, שמעניק זכות כספית עם פקיעת הנישואין, והלכת השיתוף הספציפי, שמאפשרת בנסיבות מסוימות הכרה בזכות קניינית של ממש בנכס מסוים.
מה קובע חוק יחסי ממון לגבי דירה שרשומה על שם אחד הצדדים?
על היחסים הרכושיים של כל זוג שנישא לאחר שנת 1974, חל חוק יחסי ממון בין בני זוג. החוק קובע מנגנון שנקרא איזון משאבים. משמעותו של איזון המשאבים היא שכל אחד מבני הזוג זכאי עם פקיעת הנישואין למחצית השווי של כלל הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים, אך הזכות היא זכות לאיזון כספי ולא זכות קניינית.
אם הדירה נרכשה במהלך הנישואין אך נרשמה רק על שם אחד מבני הזוג, בן הזוג השני אינו הופך לבעלים רשום של מחצית הדירה. הוא אינו זכאי לבקש למחוק בעלות בטאבו או לדרוש רישום בעלות. הזכות שלו היא אך ורק לקבל מחצית משווי הנכס במסגרת ההתחשבנות הכוללת בין בני הזוג בעת פקיעת הנישואין, כלומר- לקבל את מחצית שוויה.
יחד עם זאת, החוק קובע גם חריגים מסוימים לאיזון המשאבים.
כך למשל, קובע החוק כי נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין, ייחשב נכס חיצוני שלא יכלל באיזון המשאבים. משמעות הדבר למשל, היא שדירה שנרכשה לפני הנישואין, ונשארה רשומה על שם אותו בן זוג, אינה אמורה להתחלק בין בני הזוג לפי איזון המשאבים.
אותו כלל חל גם לגבי נכסים שהתקבלו בירושה או במתנה במהלך הנישואין. גם אם הירושה התקבלה שנים לאחר החתונה, וגם אם בני הזוג התגוררו בדירה שהתקבלה בירושה, עצם העובדה שמדובר בנכס שהגיע מאדם שלישי – מוציאה אותו מגדר האיזון לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון.
בשלב הזה רבים מניחים שלנוכח קביעתו זו של החוק התמונה ברורה – נכס שנרכש ע"י מי מבני הזוג לפני הנשואים או התקבל בירושה או במתנה במהלך הנישואין – אינו בר איזון, כלומר שייך לצד שרכש אותו או קיבל אותו בלבד.
אלא שהלכת השיתוף הספציפי שהתפתחה בשלב מאוחר יותר בפסיקה, מלמדת שהמצב בפועל יכול להיות שונה מכפי שקובע החוק בהקשר הזה.
מהי הלכת השיתוף הספציפי?
הלכת השיתוף הספציפי אינה חלק מחוק יחסי ממון, היא נולדה בפסיקה, לאחר שהחוק כבר נכנס לתוקף. הרעיון של הלכת השיתוף הספציפי הוא זה: גם אם נכס הוא חיצוני, וגם אם החוק עצמו אינו מאפשר את חלוקתו בין בני הזוג, ניתן להוכיח שבני הזוג הסכימו לשתף בו זה את זה במהלך חייהם המשותפים באמצעות התנהגותם.
עם זאת, נדרשת לשם כך הוכחה ממשית – לא די בכך שבני הזוג חיו שנים יחד, ולא די בכך שהיו נשואים זמן רב.
כדי להוכיח שיתוף בנכס "חיצוני" לנישואין, על בן הזוג שמבקש להוכיח את השיתוף להצליח להוכיח קיומה של הסכמה, מפורשת או מכללא שהתקבלה בין בני הזוג במהלך נישואיהם שהנכס יהיה משותף.
אם תוכח הסכמה לשיתוף, בן הזוג השני לא יהיה זכאי לכסף בלבד. הוא יהיה להיות זכאי למחצית הזכות הקניינית בנכס. כלומר, לכך שמחצית הזכויות בנכס יירשמו על שמו.
מדובר בתוצאה שונה מחלוקת הנכסים שבאיזון המשאבים.
מה ההבדל המהותי בין איזון משאבים לשיתוף ספציפי?
איזון משאבים הוא מנגנון כספי.
שיתוף ספציפי הוא שיתוף בזכות קניינית.
ובפועל: באיזון המשאבים, הדירה נשארת רשומה על שם מי שרשום במרשם המקרקעין (הטאבו). ההתחשבנות בין בני הזוג נעשית אך ורק בכסף. כך למשל – בן הזוג שדירה בסך 2,000,000 ₪ רשומה על שם בן הזוג האחר בלבד והוכחה לגביו כוונת שיתוף – יהיה זכאי לקבל 1,000,000 ש"ח יותר (מחצית שווי הנכס) באיזון הכספי הכללי שייעשה בין בני הזוג.
בשיתוף ספציפי, מדובר בטענה שהנכס עצמו משותף. אם הטענה מתקבלת, נוצרת זכות בעלות אמיתית במחצית הנכס והצד השני יהיה רשאי להירשם כבעלים במשותף בנכס.
איזון משאבים הוא ברירת המחדל של החוק בעוד ששיתוף ספציפי הוא חריג לחוק, שהתפתח בפסיקה ושדורש הוכחה ממשית.
מתי עשוי בית המשפט להכיר בשיתוף ספציפי בדירה חיצונית?
הפסיקה קבעה כי אין די בעצם הנישואין. יש לבחון מה היתה התנהלות בני הזוג, האם בוצעו השקעות בנכס החיצוני, האם התקיימה הסתמכות ומהם שיקולי ההוגנות.
בית המשפט יבחן, בין היתר:
- האם בני הזוג גרו בדירה שנים רבות.
- האם בוצעו השקעות משמעותיות מכספים משותפים.
- האם נלקחו הלוואות משותפות לשיפוץ.
- כיצד התנהלו הצדדים מול צדדים שלישיים בקשר לנכס.
- האם הייתה הצגה של הדירה כנכס משפחתי.
לעיתים השבחה משמעותית של נכס חיצוני במהלך החיים המשותפים יכולה להעיד על כוונת שיתוף שמובילה לבעלות במחצית מהזכויות בנכס.
עם זאת, חשוב להבחין בין מצב שבו ההשקעה או ההשבחה בנכס מלמדת על הסכמה כוללת לשיתוף בנכס כולו, לבין מצב שבו לא ניתן להוכיח כוונת שיתוף מלאה.
כאשר מדובר בנכס חיצוני – למשל דירה שנרכשה לפני הנישואין או התקבלה בירושה, והוכח כי במהלך החיים המשותפים בוצעה בו השבחה משמעותית מכספים משותפים, ייתכן שההשבחה עצמה תיחשב נכס בר איזון.
במקרה כזה, הנכס יישאר חיצוני מבחינה קניינית, אך שווי ההשבחה שנוצר במהלך הנישואין יובא בחשבון במסגרת ההתחשבנות הכספית בין הצדדים. כלומר, בן הזוג לא יירשם כבעלים במחצית הדירה, אך יהיה זכאי למחצית שווי התוספת שנוצרה בזכות המאמץ המשותף.
לעומת זאת, אם יוכח כי ההשבחה וההתנהלות הכוללת משקפות הסכמה רחבה לשיתוף בנכס כולו, ייתכן שתוכר זכות קניינית מלאה במחציתו מכוח הלכת השיתוף הספציפי.
זו אינה טענה פשוטה להוכחה. היא מחייבת ראיות ממשיות, ואין די בהשערות או בתחושות כדי להוכיח אותה.
האם ניתן להכיר בשיתוף חלקי בלבד?
הפסיקה נוטה לראות שיתוף ספציפי כשיתוף שוויוני. אם מוכחת הסכמה לשיתוף, קשה לאתר “הסכם מכללא” שמכוון לאחוזים מדויקים שאינם חצי. לכן במרבית המקרים ההכרה בשיתוף הספציפי תהיה כזו שמעניקה חצי מהזכויות לאחד מבני הזוג ואת המחצית הנותרת לבן הזוג השני. לא תתקבל טענה לשיתוף ספציפי של אחוזים שונים מחלוקה שוויונית – למשל, טענה לשיתוף ספציפי רק ב-30% מהזכויות בנכס.
כאשר בית המשפט אינו משתכנע בקיומה של הסכמה ברורה לשיתוף, הטענה תידחה והנכס יישאר חיצוני. כלומר, הזכויות בו לא יתחלקו בין בני הזוג.
כיצד הלכת השיתוף הספציפי מתיישבת עם חוק יחסי ממון?
לעיתים עולה השאלה – האם הלכת השיתוף הספציפי אינה עוקפת את החוק. התשובה לכך איננה פשוטה.
מצד אחד חוק יחסי ממון קובע באופן ברור – נכסים שנרכשו לפני הנישואין או התקבלו בירושה אינם ברי חלוקה. יחד עם זאת, חוק יחסי ממון מסדיר את מנגנון האיזון הכספי בין בני זוג אך אינו מבטל את תחולת דיני החוזים ועקרונות כלליים כמו תום הלב ועשיית עושר שלא במשפט. לכן, כאשר מוכחת הסכמה חוזית לשיתוף, אין מניעה עקרונית להכיר בה, גם אם מדובר בנכס חיצוני לנישואין.
מדובר במערכת נורמטיבית מקבילה. החוק קובע את ברירת המחדל והפסיקה מאפשרת חריגים כאשר מוכחת הסכמה.
ומה לגבי נכס שנרכש במהלך הנישואין אך נרשם רק על שם אחד הצדדים?
במקרה כזה התמונה פשוטה יותר. אם הדירה נרכשה במהלך החיים המשותפים, גם אם נרשמה על שם אחד בלבד, היא תיכלל באיזון המשאבים. בן הזוג השני זכאי למחצית השווי.
כאן אין צורך בהוכחת שיתוף ספציפי. הזכות היא מכוח החוק עצמו.
סיכום
כאשר דירה רשומה על שם אחד מבני הזוג בלבד, אין תשובה אוטומטית לשאלה האם הצד השני זכאי לזכויות בה.
אם הדירה נרכשה במהלך הנישואין, היא תיכלל באיזון משאבים, והזכות של בן הזוג השני תהיה זכות לאיזון כספי.
אם הדירה נרכשה לפני הנישואין או התקבלה בירושה, ניתן לנסות להוכיח שיתוף ספציפי, אך מדובר בטענה מורכבת שדורשת תשתית ראייתית משמעותית. אם ההוכחה תתקבל – בן הזוג יהיה זכאי להירשם כבעלים משותף בנכס ולא לאיזון כספי בלבד.
גם כאשר לא מוכח שיתוף מלא, ייתכן שהשבחה משמעותית שבוצעה בנכס במהלך החיים המשותפים תובא בחשבון במסגרת ההתחשבנות הכספית בין הצדדים.
| במשרדה של ד״ר דינה ארליך חורש נבחנים מקרים מסוג זה בראייה רחבה ומעמיקה, תוך ניתוח מדויק של מועד רכישת הנכס, אופן רישומו, התנהלות הצדדים לאורך השנים והאפשרות להוכחת הסכמה לשיתוף – מפורשת או מכללא. כל מקרה נבחן לא רק דרך לשון החוק והפסיקה, אלא גם מתוך הבנה אסטרטגית של השלכות הטענה על מאזן הכוחות, ניהול ההליך והסיכוי הראייתי להוכיחה. |
פנייה לייעוץ בשלב מוקדם מאפשרת למפות באופן מושכל את הסיכויים והסיכונים, לבחור את המסלול המשפטי הנכון ולהימנע ממהלכים אינטואיטיביים שעלולים לפגוע בעמדתכם. בנושאים שבהם נכס אחד עשוי לשנות את התמונה כולה – חשיבה מדויקת ומקצועית עושה את ההבדל.
שאלות & תשובות נפוצות





