פרק 1 – גירושין בישראל

הליך גירושין הוא אחד ההליכים המשפטיים המורכבים ביותר במערכת המשפט הישראלית. הוא משלב בין דין דתי לדין אזרחי, ובין רגשות אנושיים עזים לבין שאלות משפטיות קונקרטיות הנוגעות לרכוש, לאחריות הורית ולטובת הקטינים. מי שעומד בפני צעד כזה נדרש להבין לא רק את המסגרת המשפטית הרלוונטית, אלא גם את הדרך הנכונה לנהל את ההליך, אסטרטגית ורגשית — במינימום נזק ובמקסימום שליטה.

בישראל אין מסלול אזרחי לגירושין בין בני זוג יהודים. המשמעות היא שכל הליך גירושין מחייב פנייה לבית הדין הרבני לשם ביצוע טקס הגט. לצד זאת, קיימים תחומים רבים הנלווים לגירושין — חלוקת הרכוש, אחריות הורית וזמני שהות של הקטינים עם ההורים, מזונות ועוד — ואלו עשויים להתברר בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני.

המערכת הדואלית הזו יוצרת לעיתים בלבול, שכן שני גופים שונים — בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה — מוסמכים לדון בנושאים משיקים. בחירה לא נכונה של הערכאה כבר בתחילת הדרך עלולה להשפיע על ניהול התיק כולו ועל התוצאה הסופית של ההליך כולו.

חשיבות ההבנה המוקדמת של המסגרת המשפטית

הצעד הראשון בתהליך גירושין הוא קבלת החלטות מושכלות, על בסיס ידע מדויק. במשרדנו אנו נתקלים לא אחת במקרים שבהם פעולות שנעשו בחופזה או בערכאה שאינה מתאימה יצרו נזק שקשה לתקן בהמשך. לפני כל פנייה לבית משפט או לבית הדין, חשוב להבין היכן נכון לנהל כל סוגיה, ומהם המקרים בהם ישנה עדיפות בניהול ההליך בבית המשפט למשפחה ומהם המקרים בהם ההפך הוא הנכון — ושבהם עדיף לנהל את הליך בבית הדין הרבני.

הליך יישוב סכסוך

מאז שנכנס לתוקפו החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, "מירוץ סמכויות" שהיה קיים בעבר אינו קיים עוד במובן המסורתי שלו.

זאת כיוון שהחוק קובע כי לא ניתן להגיש תביעות בענייני משפחה לפני פתיחת בקשה ליישוב סכסוך ביחידת הסיוע של בית המשפט או בית הדין הרבני, וטרם חלפה תקופת עיכוב ההליכים שנקבעה בחוק.

רק לאחר סיום הליך יישוב הסכסוך ניתן להגיש תביעות מהותיות — בענייני רכוש, אחריות הורית, מזונות וכיו"ב. עם זאת, הצד שהגיש ראשון את הבקשה ליישוב סכסוך הוא זה שיזכה בהמשך לקבוע באיזו ערכאה שיפוטית – בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה — יוגשו תביעותיו אם לא יושגו הסכמות, ושם יתנהל ההליך. כלומר, לצד שהגיש ראשון את הבקשה ליישוב הסכסוך תהא הזכות לבחור את הערכה שבה ינוהל ההליך המשפטי.

דיני המשפחה בישראל — מערכת אחת, שתי ערכאות

מערכת דיני המשפחה בישראל ייחודית כאמור בכך שהיא מחלקת את סמכויות השיפוט בין שתי ערכאות שונות.

בית הדין הרבני מוסמך לדון בענייני נישואין וגירושין של יהודים והכרוך בהם, ואילו בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון בשאר הסוגיות הנלוות — רכוש, אחריות הורית, מזונות, פנסיה, צווים זמניים, ידועים בציבור ונישואין אזרחיים.

הבחירה באיזו ערכאה לנהל את ההליך אינה החלטה טכנית בלבד, אלא החלטה בעלת השלכות משפטיות ואסטרטגיות.

פרק 2 – הליך יישוב הסכסוך

על פי רוב, הצעד הראשון בכל הליך גירושין בישראל הוא הגשת בקשה ליישוב סכסוך. מדובר בשלב שנועד לאפשר לצדדים לנסות ולפתור את המחלוקות ביניהם בדרכי שלום, לפני שהם פונים להליכים משפטיים.

מטרת החוק היא לצמצם סכסוכים משפטיים, להפחית עימותים מיותרים, וליצור עבור המשפחה תהליך מבוקר, אנושי ומכבד יותר.

מהו הליך יישוב סכסוך?

הליך יישוב סכסוך מתנהל ביחידות הסיוע של בתי המשפט ובתי הדין הרבניים.

כאשר אחד מבני הזוג מגיש בקשה ליישוב סכסוך, נשלחת לצד השני הודעה עם זימון לפגישה ראשונה ביחידת הסיוע.

בשלב זה לא ניתן להגיש תביעות, למעט בקשות דחופות הקשורות לצווי הגנה, עיכוב יציאה מהארץ או עניינים אחרים המחייבים התערבות מיידית של הערכאה השיפוטית.

ההליך נמשך ככלל 45 ימים (שניתנים להארכה בידי יחידת הסיוע לתקופה קצרה נוספת), המכונים "תקופת עיכוב הליכים". בתקופה זו מתקיימות פגישות בהנחיית אנשי מקצוע — לרוב עובדות סוציאליות המתמחות בדיני משפחה — שמטרתן לבחון האם ניתן להגיע להבנות או לפתוח בהליך גישור מוסדר.

לעיתים עצם קיום הפגישות ביחידת הסיוע מאפשר לשני הצדדים להבין את השלכות ההליך המשפטי, להרגיע את הרוחות ולבחון פתרונות שעדיין לא נשקלו. במקרים אחרים, הפגישה משמשת כאמצעי לקביעת מסגרת תקשורת בסיסית, גם אם בסופו של דבר לא נחתם הסכם.

מה כוללת הפגישה הראשונה?

• בפגישת המהות הראשונה מוצג לשני הצדדים מידע על ההליך, על מטרות יחידת הסיוע, ועל דרכים ליישוב מחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט.
• הפגישה עצמה איננה מהווה הליך גישור מחייב, אך לעיתים נוצר בה בסיס להמשך הידברות.
• זהו שלב חשוב שבו בני הזוג נחשפים לדרכים אלטרנטיביות לפתרון הסכסוך — במקום להידרדר מיידית למאבק משפטי.
• הפגישה מתבצעת באווירה לא פורמלית וללא הכרעות. המשתתפים מתבקשים לשתף באופן חופשי בתחושותיהם ובסוגיות שבמחלוקת. עורכי הדין רשאים ללוות את לקוחותיהם בתהליך, אולם לפגישה הראשונה ביחידת הסיוע מוזמנים רק הצדדים עצמם, כדי לשמור על שיח פתוח וענייני.

מה קורה לאחר סיום ההליך?

אם בני הזוג מצליחים להגיע להסכמות, ניתן לעגן אותן בהסכם גירושין ולהביאו לאישור בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני.

אם לא הושגה הסכמה — ובתום תקופת עיכוב ההליכים, הצדדים רשאים להגיש את תביעותיהם.

החוק קובע כי הצד שהגיש ראשון את הבקשה ליישוב סכסוך הוא זה שיקבל עדיפות בבחירת הערכאה המשפטית (בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני) שבה יוגשו תביעותיו, כל עוד יפעל במסגרת הזמן הקבועה לכך. לכן, גם אם מדובר בהליך שמטרתו הידברות, יש בו משמעות אסטרטגית מובהקת.

מתי נכון להגיש בקשה?

החלטה על עיתוי הגשת הבקשה דורשת הפעלת שיקול דעת.

מצד אחד, פתיחה מוקדמת של הליך יישוב הסכסוך מאפשרת לקבוע את המסגרת המשפטית ולשמור על שליטה בהמשך.

מצד שני, כאשר ישנו רצון אמיתי להגיע להסכמה הדדית, הגשה חד־צדדית של הבקשה עלולה להפתיע את הצד השני ולהעמיק את המתיחות.

לכן, לפני פתיחת ההליך מומלץ להיוועץ בעורך דין הבקיא בדיני משפחה, אשר ישקול לא רק את השיקולים המשפטיים והאסטרטגיים הכרוכים בהגשת הבקשה, אלא גם יסב את תשומת לב הלקוח להשלכות האפשריות של צעד כזה על מערכת היחסים בין הצדדים.

במקרים מסוימים, הגשה חד־צדדית של בקשה ליישוב סכסוך — בטרם ניתנה לצד השני הזדמנות אמיתית לנהל משא ומתן או לגבש הסכם מחוץ למערכת המשפטית — עלולה להחמיר את העימות ולפגוע באמון.

חשיבות הליווי המשפטי בשלב המקדמי

על פניו, שלב יישוב הסכסוך הוא הליך שהוא גישורי או רגשי יותר מכפי שהוא משפטי. אולם בפועל, מדובר בשלב שיש לו השלכות משפטיות משמעותיות — על סוג הערכאה השיפוטית שתינתן לה הסמכות לדון בהליך, על מועד הגשת התביעות ועל תכנון האסטרטגיה המשפטית כולה.

ליווי משפטי נכון בשלב זה מאפשר להבין מראש מהן האפשרויות, למנוע צעדים שגויים ולתכנן את ההליך כך שיתנהל באופן מאוזן, שקול ויעיל — אם בסופו של דבר תידרש פנייה לבית המשפט.

פרק 3 – אחריות הורית וזמני שהות

גירושין אינם מבטלים כמובן את האחריות ההורית של ההורה לילדיו. גם לאחר פרידה וגירושין, שני ההורים נותרים אחראים לילדיהם — משפטית, כלכלית, רגשית וחינוכית. בשנים האחרונות חל שינוי מהותי באופן שבו מערכת המשפט מתייחסת לנושא הזה.

המונח "משמורת" שהיה נהוג בעבר כמעט ואינו מצוי עוד בשימוש, ובמקומו נוהגים בתי המשפט לעשות שימוש במונחים "אחריות הורית" ו-"זמני שהות" כאשר הם דנים בנושא אחריות ההורים לילדיהם. השינוי הזה איננו סמנטי בלבד — הוא משקף תפיסה שוויונית ומכבדת יותר, שמעמידה את טובת הילד במרכז.

מהי אחריות הורית?

המונח אחריות הורית מתאר את מכלול הסמכויות, הזכויות והחובות של ההורים כלפי ילדיהם, במישור המשפטי, החינוכי, הרגשי והחברתי כאחד.

מדובר במושג מהותי, המשקף את אחריותו הכוללת של ההורה להבטיח את שלומו, ביטחונו והתפתחותו התקינה של הילד — בגוף, בנפש ובזהות.

היא כוללת את החובה לדאוג לצרכיו הבסיסיים של הילד, להגן עליו, לעצב את דרכו החינוכית והערכית, ולהבטיח את השתלבותו התקינה בחברה.

הבסיס הנורמטיבי לאחריות ההורית מצוי בפרק השני לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב–1962, הקובע כי שני ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם, ומכוח זאת הם נושאים באחריות ההורית המשותפת.

האפוטרופסות אינה רק זכות אלא בראש ובראשונה חובה משפטית-מוסרית: חובת ההורה לפעול לטובת ילדו, ולקבל החלטות מהותיות בענייניו במכלול תחומי החיים.

גם לאחר גירושין או פרידה, האחריות ההורית אינה פוקעת; היא נותרת משותפת לשני ההורים, אלא אם כן נקבע אחרת בידי בית המשפט במקרים חריגים שבהם הדבר מתחייב מטובת הילד.

מבחינה משפטית ופסיכולוגית, אחריות הורית משותפת היא אחד הגורמים המרכזיים בשמירה על יציבות הילד לאחר פרידה.

היא מבטאת את ההכרה בכך שילדים זקוקים לנוכחות, למעורבות ולהשפעה של שני הוריהם, גם כאשר חיי הזוגיות ביניהם הסתיימו.

המשפט הישראלי רואה בעקרון זה נדבך מרכזי של טובת הילד, ומכוון לקדם שיתוף הורי מתמשך תוך שמירה על גבולות ברורים והפרדת תחומים בין ההורות לבין הסכסוך.

במשרדנו אנו מדגישים כי עריכת הסכם גירושין יציב לאורך זמן מחייבת התייחסות פרטנית ומדויקת לתחומי האחריות ההורית:

עיגון ההסכמות שניתנו בין ההורים כבר בשלב עריכת ההסכם, קביעת מנגנון קבלת החלטות עתידיות שלא ניתן להן מענה בהסכם, הגדרת נושאים המחייבים הסכמה הדדית, והסדרת דרך פעולה במקרה של מחלוקת — כגון פנייה לגישור או לגורם מקצועי מוסכם.

ניסוח מוקפד של מנגנונים אלה יוצר ודאות, מפחית מתחים ומונע מחלוקות חוזרות בעתיד — ובכך מאפשר לילדים לגדול בתוך מסגרת הורית יציבה ומכבדת.

זמני שהות

המונח "זמני שהות" מתייחס לחלוקת הזמנים בהם ישהו הילדים עם כל אחד מההורים.

גם כאן, העיקרון המנחה הוא עקרון "טובת הילד", אשר נבחן לפי מכלול גורמים: יציבות, גיל הילדים, הקשר הרגשי עם כל אחד מההורים, והיכולת של ההורים להלין ולבלות עם ילדיהם, לתקשר ולהתנהל זה עם זה בשיתוף פעולה.

בתי המשפט כיום נוטים לקבוע זמני שהות שוויוניים ככל שניתן, כל עוד הדבר תואם את טובת הילדים וככל שמתקיימים התנאים המאפשרים זאת בפועל — מרחק גיאוגרפי של ההורים זה מזה, יכולת לוגיסטית, ורמת תפקוד הורית מתאימה של שני הצדדים.

כאשר הדבר אינו מתאפשר, נקבעת חלוקה שאינה שווה, תוך שמירה על רציפות הקשר של הילדים עם שני ההורים.

כיצד נקבעים אחריות הורית וזמני שהות בהסכמים או בפסקי דין?

בעת עריכת הסכם גירושין או פרידה, חשוב להבחין בין אחריות הורית, שהיא זכות וחובה הקבועה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, לבין הסדרי החיים המעשיים— כמו זמני השהות המדויקים של הילדים עם ההורים ואופן קבלת ההחלטות היומיומיות בעניינם של הילדים.

האחריות ההורית נובעת מהאפוטרופסות של ההורה על ילדו והיא אינה נשללת אלא במקרים חריגים ביותר, כאשר בית המשפט קובע כך במפורש. יתרה על כך, גם כאשר בעבר דובר על "הורה משמורן", ההחלטות המהותיות בענייני הילד — חינוך, בריאות, דת ומקום מגורים — התקבלו תמיד במשותף, מכוח האפוטרופסות של שני ההורים.

עם זאת, כדי למנוע מחלוקות עתידיות, מומלץ לקבוע במסגרת ההסכם את אופן מימוש האחריות ההורית בפועל: כיצד תתקבלנה החלטות שוטפות בנוגע לחיי הילדים, באילו תחומים נדרשת הסכמה, ומהם מנגנוני ההכרעה שההורים יפעלו על פיהם במקרה של חילוקי דעות.

כך, ניתן להגדיר מראש גורם מוסכם – יועץ, מגשר או גורם מקצועי אחר, שיסייע בעת מחלוקת, לפני שפונים שוב לבית המשפט.

הסכמים ברורים ומפורטים מאפשרים להורים לשמור על יציבות ולמנוע עימותים מיותרים סביב נושאים צפויים ובלתי צפויים כאחד — כמו הזרם החינוכי לפיו יתחנכו הילדים, מוסד הלימודים בו הם ילמדו, הצורך בטיפולים רגשיים ובסוג הטיפול, מספר החוגים ועוד.

חשיבות התקשורת ההורית

הורות משותפת לאחר גירושין מחייבת תקשורת מתמשכת — לעיתים גם במצבים טעונים.

חשוב שתקשורת זו לא תהיה מבוססת על רגשות העבר אלא על צרכי הילדים.

בתי המשפט רואים בחיוב הורים שמצליחים לשמור על מסגרת של דיאלוג, גם אם קצר ומוגבל, לטובת הילדים.

כאשר התקשורת אינה קיימת כלל, ייתכן שבית המשפט יורה על הדרכה הורית או טיפול משפחתי במטרה לשפר את התיאום בין הצדדים.

זמני שהות והיבטים כלכליים

חלוקת זמני השהות בין ההורים משפיעה באופן ישיר על חישוב סכום המזונות שישולם בעבור הילדים.

כיום, בתי המשפט אינם רואים עוד בהורה אחד כמי שנושא לבדו במלוא נטל המזונות, אלא בוחנים את מכלול הנסיבות — ובהן זמני השהות בפועל של הילדים עם כל אחד מההורים והיחס בין הכנסותיהם הפנויות של ההורים.

ככל שזמני השהות שוויוניים יותר והכנסותיהם הפנויות של הצדדים דומות, כך פוחת הצורך בהעברת תשלומי מזונות קבועים בין ההורים, ובמקום זאת נקבעת לרוב השתתפות שוויונית בהוצאות הילדים.

עם זאת, כאשר קיימים פערים כלכליים ניכרים, או כאשר עיקר השהות הוא אצל אחד ההורים, ייקבע בדרך כלל מנגנון תשלום שמטרתו לשמור על רמת חיים אחידה לילדים בשני הבתים ושייצור שוויוניות של הנטל בין ההורים.

פרק 4 – חלוקת רכוש בגירושין

במסגרתו של הליך גירושין, סוגיית חלוקת הרכוש היא בדרך כלל אחת הסוגיות המרכזיות והמשמעותיות ביותר שנידונות בין בני הזוג, ולעיתים גם אחת המורכבות.

זאת בין היתר, כיוון שהיא קובעת את מצבו הכלכלי של כל אחד מהצדדים לשנים קדימה, ומשפיעה על יכולתם של הצדדים לפתוח דף חדש בצורה יציבה והוגנת.

המסגרת החוקית

המסגרת החוקית העיקרית המסדירה את חלוקת הרכוש בין בני זוג נשואים היא חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973.

החוק קובע כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית משווים של כלל הנכסים שנצברו בידי בני הזוג ו/או בידי מי מהם במהלך החיים המשותפים, למעט נכסים שהוחרגו במפורש — כגון ירושות, מתנות או נכסים שהיו בבעלות מי מהם עוד לפני הנישואין.

האיזון נעשה באמצעות קביעה של שווי כולל של כלל הנכסים שנצברו וחלוקתו באופן שוויוני בין בני הזוג ולא באמצעות חלוקה פיזית של כל נכס ונכס דווקא.

בן הזוג שהיקף הנכסים הרשומים על שמו גבוה יותר, נדרש להעביר לבן הזוג השני את חלקו — בכסף או בשווה כסף — כך ששני הצדדים יסיימו את הנישואין כשהם מחזיקים ברכוש בעל ערך כלכלי שווה.

מדובר באיזון כולל, שמטרתו להבטיח צדק מהותי ושוויון אמיתי.

שיתוף ספציפי בנכסים

לצד ההסדר אשר קבוע בחוק, עם השנים התפתחה בפסיקת בתי המשפט הלכת השיתוף הספציפי, המאפשרת לקבוע שיתוף גם בנכס שהוחרג ממסת הנכסים המשותפים לפי החוק — למשל מתנה או רכוש שנצבר אצל מי מבני הזוג לפני הנישואין — אם הוכחה לגביו כוונת שיתוף מפורשת או התנהגותית.

כוונת שיתוף כזו יכולה להיווצר כאשר שני הצדדים נהגו בנכס לאורך השנים כאילו היה משותף, למשל – השקיעו בו יחד, ניהלו אותו במשותף או הציגו כלפי חוץ מצג ברור של בעלות משותפת.

פסקי דין עדכניים אף הרחיבו את תחולת ההלכה, כך שנכסים פרטיים שהתקבלו אצל מי מבני הזוג לבדו לפני הנישואין עלולים להיות משותפים לחלוטין (אפילו מבלי להפחית ולקזז את שווים כפי שהיה לפני הנישואין), אם הוכח כי בן הזוג האחר היה שותף פעיל בהתנהלותם או בהשבחתם.

משמעות הדבר היא כי עצם מקורו של הנכס — גם אם ניתן במתנה או הובא לקשר לפני הנישואין — איננו מבטיח בהכרח שהבעלות עליו תישמר באופן בלעדי בידי בן הזוג שקיבל אותו לידיו, אם לא הוא שמר על הפרדה בהתנהלותו ביחס אליו.

סטייה מחלוקה שוויונית

הכלל הוא חלוקה שווה של הרכוש שנצבר בידי בני הזוג ו/או מי מהם במהלך החיים המשותפים. הגם שכך, לבית המשפט נתונה הסמכות לסטות מהחלוקה השוויונית במקרים חריגים.

סטייה שכזו תישקל רק כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות אותה, כמו למשל: הברחת נכסים או הסתרת מידע כלכלי מהותי בידי אחד מבני הזוג או כאשר קיימים בין בני הזוג פערים כלכליים קיצוניים שלא ניתן לאזן בדרך אחרת.

בתי המשפט נוקטים זהירות רבה בהפעלת סמכות זו, ורק כאשר הוכחה פגיעה ממשית בעקרונות הצדק והשוויון תתבצע חלוקה שאינה "מחצה על מחצה".

הסכמי ממון והגנה על רכוש אישי

אחת הדרכים המרכזיות שבאמצעותן יכולים בני הזוג למנוע, או לכל הפחות לצמצם באופן ניכר מחלוקות רכושיות עתידיות היא באמצעות עריכתו של הסכם ממון לפני הנישואין או במהלכם.

הגם שעל פי רוב קל יותר להגיע להסכמות רכושיות לפני הנישואין, בני הזוג רשאים לערוך אותו תמיד, גם אם חלפו שנים רבות ממועד נישואיהם.

הסכם הממון מאפשר לבני זוג להגדיר מראש אילו נכסים ייחשבו משותפים ואילו יישארו בבעלות אישית ולא יאוזנו ביניהם במקרה של פרידה, וכן לקבוע מנגנון חלוקה ידוע מראש במקרה של פרידה.

בעידן שבו ישנה נטייה בפסיקה הישראלית להרחיב את השימוש בהלכת השיתוף הספציפי, מה שמייצר בתורו סדקים בוודאות שישנה לצדדים, הסכם ממון מדויק וברור הוא אמצעי חיוני להבטחת ודאות משפטית.

בהיעדר הסכם כזה, גם רכוש אישי לכאורה — נכסים שנצברו בידי מי מבני הזוג לפני הנישואין, מתנות או ירושות — עלול להיחשף לטענות בדבר שיתוף, אם ההתנהלות בפועל יצרה מצג של בעלות משותפת.

הסכם ממון של זוגות נשואים יש לאשר בבית המשפט לענייני משפחה או בפני נוטריון (בסמוך לפני הנישואין), ורק לאחר מכן הוא מקבל תוקף משפטי מחייב.

רכוש עסקי וחברות פרטיות

כאשר אחד מבני הזוג הוא בעל עסק, שותף בחברה או מחזיק במניות, מתעוררות שאלות מורכבות במיוחד.

בדרך כלל, גם עסקים נכללים במסגרת איזון המשאבים, למעט החרגות מסוימות.

חלוקת עסק דורשת בראש ובראשונה הערכת שווי מקצועית, המבוצעת לרוב בידי רואה חשבון או מעריך שווי שממנה בית המשפט או שעליו מסכימים הצדדים.

הערכת השווי כוללת בחינה של רווחיות, תזרים, נכסים מוחשיים ובלתי מוחשיים (מוניטין, לקוחות, ידע מקצועי), חובות והתחייבויות, ולעיתים גם שיקולים מיסויים.

כדי למנוע עיוותים כלכליים, יש לוודא שההערכה כוללת את כל המרכיבים — לרבות חובות עתידיים, מיסוי צפוי ורווחים שטרם מומשו.

לצד השאלות המשפטיות והחשבונאיות, קיימת גם חשיבות להיבט האנושי:

פירוק עסק משפחתי מערב לעיתים רגשות, תחושת שייכות וזהות מקצועית, ולכן נדרש ניהול זהיר ומושכל של התהליך.

על פי רוב, ניתן לבחור בין מספר דרכים לחלוקת עסק:

• מכירת חלקו של אחד מבני הזוג לשני;
• מכירת העסק לצד שלישי וחלוקת התמורה;
• חלוקה פונקציונלית של תחומי פעילות נפרדים;
• ובמקרים נדירים — המשך שותפות תחת הסכמות חדשות וברורות.

בחירה נכונה בין האפשרויות הללו מחייבת ניתוח מקצועי ואסטרטגי של מכלול הנסיבות — הכלכליות, המשפטיות והאישיות.

זכויות פנסיה, ביטוחים וחסכונות

זכויות פנסיוניות, קופות גמל, קרנות השתלמות וביטוחים נכללים כולם במסגרת איזון המשאבים.

מאז תיקון החוק בשנת 2014 ניתן לחלק זכויות פנסיה ישירות דרך הגוף הפנסיוני.

החלוקה נעשית על פי החלק היחסי שנצבר במהלך חיי הנישואין בלבד, ומאפשרת הפרדה ברורה ויישום של פסק הדין באחד ממספר אופנים אפשריים באופן מיידי.

מדובר בנושא מורכב, ולכן מומלץ להיעזר באקטואר ובייעוץ משפטי מתאים לצורך הערכת הזכויות ובחירת מנגנון החלוקה הנכון.

הסדרה מדויקת של זכויות אלה חשובה במיוחד, שכן פעמים רבות הן מהוות חלק ניכר מהנכסים העתידיים של בני הזוג.

פרק 5 – מזונות הילדים

החובה לשאת במזונות הילדים נובעת ממעמדם של ההורים כאפוטרופוסים טבעיים על ילדיהם. החובה היא אישית ומהותית, ואינה מושפעת מהיחסים הזוגיים שבין ההורים או ממעמדם האישי לאחר הגירושין.

תכליתה של חובת תשלום המזונות היא להבטיח סיפוק של צרכי הקטינים – צורכי מחייה בסיסיים, צרכים חינוכיים, רפואיים וחברתיים ברמה שתואמת את רמת חייהם ערב הפירוד.

השינוי שחל בחישוב המזונות — בע"מ 919/15

עד לשנת 2017 נהגה בישראל שיטה מסורתית לפיה האב נשא כמעט לבדו בצרכי הילדים ההכרחיים ללא קשר לרמת הכנסתו ולזמני השהות של הילדים אצל כל אחד מההורים, וזאת מכוח הדין האישי שחל עליו.

בפסק הדין אשר ניתן בבע"מ 919/15 (בע"מ 919/15 פלונית נ' פלוני, 19.7.2017) קבע בית המשפט העליון עקרונות חדשים לקביעת מזונות ילדים.

בפסק הדין נקבע כי כאשר מדובר בילדים מעל גיל 6, חובת תשלום מזונות הילדים תחול על שני ההורים יחד, בהתאם ליחס הכנסותיהם הפנויות, ליחס חלוקת זמני השהות של הילדים אצל כל אחד מהם ולצרכים הספציפיים של הילדים.

הלכת הבע"מ החדשה מתבססת על השינוי המהותי שחל בשנים האחרונות באופן שבו חולקים ההורים את נטל פרנסת המשפחה — האב לא מפרנס יחיד כי אם שני ההורים יחד, ובמידת מעורבותם הגדלה של האבות בחיי הילדים.

מזונות ילדים עד גיל 6

ביחס לילדים שטרם מלאו להם 6 שנים, ממשיך לחול הדין האישי, ולפיו עיקר החיוב במזונות הבסיסיים (צורכי הילדים ההכרחיים) מוטל על האב.

עם זאת, בפועל ניכרת מגמה בבתי המשפט לענייני משפחה ליישם במידת מה גם בגילאים אלה עקרונות של שיתוף והשתתפות, בעיקר כאשר מדובר בהורים בעלי אחריות הורית משותפת ובזמני שהות כמעט שווים.

מגמה זו נועדה לשקף את המציאות הכלכלית המודרנית, שבה שני ההורים שותפים בפועל בגידול הילדים.

אילו פרמטרים נלקחים בחשבון בחישוב מזונות הילדים מעל גיל 6?

לאחר פסק הדין בבע"מ 919/15 נקבעו שלושה משתנים מרכזיים בקביעת גובה המזונות:

1. הכנסה פנויה של כל אחד מההורים — הכנסת ההורה נטו מכל המקורות הכלכליים אשר עומדים לרשותו בהפחתת הוצאות מחייה סבירות (שכ"ד, הוצאות אחזקת הדירה).
2. חלוקת זמני השהות בפועל — כמה זמן נמצא הילד אצל כל אחד מההורים (בדרך-כלל מחושבים הימים המדויקים על פני פרק זמן של שבועיים).
3. ההוצאות הקשורות לילדים — אשר מחולקות לשתי קבוצות עיקריות:

הוצאות תלויות שהות — הוצאות הילדים שגובהן משתנה בהתאם לזמן שבו שוהים הילדים אצל כל הורה. מטבע הדברים, ככל שהילד שוהה זמן רב יותר אצל ההורה — יגדלו הוצאות תלויות השהות שעליו להוציא עבור צרכיו של הילד. דוגמאות להוצאות תלויות שהות הן – מזון, תחבורה, חשמל, מים, הוצאות מחיה שוטפות. הוצאות הילדים תלויות השהות ישולמו בידי ההורים בהתחשב ביחס הכנסותיהם הפנויות ובזמני השהות של הילדים עם כל אחד מההורים.

הוצאות שאינן תלויות שהות — הן הוצאות קבועות של הילדים שאינן מושפעות מזמני השהות של הילדים אצל כל אחד מההורים. דוגמאות להוצאות שאינן תלויות שהות הן – חינוך, בריאות, ביטוחים, תקשורת, לבוש וחוגים. הוצאות הילדים שאינן תלויות שהות ישולמו בידי ההורים לפי יחס הכנסותיהם הפנויות בלבד, ללא קשר לזמני השהות של הילדים אצל כל אחד מההורים.

כיצד מחושב סכום מזונות הילדים מעל גיל 6?

1. בשלב הראשון — יש להעריך את הכנסתם הפנויה של ההורים ולחשב את יחס ההכנסות הפנויות ביניהם.
2. בשלב השני — יש לבחון את יחס זמני השהות של הילדים אצל כל אחד מההורים, לפי זמני השהות שהוסכמו או נקבעו לגביהם.
3. בשלב השלישי — יש להעריך את הוצאות הילדים תלויות השהות בשני הבתים יחד ולבדוק מה החלק שכל הורה אמור לשאת בו בהתאם ליחס הכנסותיהם הפנויות. לאחר מכן צריך יהיה לבדוק בכמה הוצאות תלויות שהות נושא כל הורה בפועל בהתאם למשך הזמן שהילדים נמצאים איתו – כאשר הם אצלו. את הסכום שהתקבל (ההוצאות שמוציא ההורה בפועל כאשר הילדים אצלו) מפחיתים מהסכום שאותו הורה אמור לשאת בו לפי יחס ההכנסות שבין ההורים. ההפרש שמתקבל — הוא למעשה סכום המזונות.
4. בשלב הרביעי — נקבע יחס תשלום הוצאות הילדים שאינן תלויות שהות — בהתאם ליחס הכנסותיהם הפנויות של ההורים וללא קשר לזמני השהות של הילדים עם כל אחד מההורים. כך למשל — אם מחישוב הכנסותיהם הפנויות של כל אחד מההורים עלה כי הכנסותיה הפנויות של האם מהוות 30% מכלל ההכנסות הפנויות של התא המשפחתי והכנסותיו הפנויות של האב מהוות 70% מכלל ההכנסות הפנויות של התא המשפחתי — ישולמו הוצאות הילדים שאינן תלויות שהות לפי היחס הזה — האב ישא ב-70% מההוצאות הללו והאם ב-30% מההוצאות הללו.

פוטנציאל השתכרות

בעת חישוב המזונות נבחנת לא רק ההכנסה המדווחת בפועל של כל אחד מההורים. פעמים רבות, יהיה צורך להתייחס גם לפוטנציאל ההשתכרות של כל אחד מההורים.

בית המשפט רשאי להעריך את יכולתו הריאלית של הורה להשתכר בהתאם להשכלתו, ניסיונו המקצועי וגילו.

במקרים שבהם אחד ההורים מצמצם את הכנסתו בפועל שלא בתום לב, ייחשב החיוב לפי פוטנציאל ההשתכרות ולא לפי הנתונים הפורמליים.

מנגד, כאשר מוכחת מגבלה אמיתית (רפואית, מפאת גיל, היעדרות מרובת שנים משוק העבודה או אחרת) — המאפיינים הללו ייקלחו בחשבון בבחינת כושר ההשתכרות הפוטנציאלי האמיתי.

חובת תום הלב של ההורים חלה גם בתחום המזונות.

על כל הורה להציג נתונים מלאים בדבר הכנסותיו, נכסיו והוצאותיו, ולהימנע מהסתרת מידע או מצמצום מלאכותי של הכנסות.

בתי המשפט רואים בחומרה התנהלות חסרת שקיפות, ויכולים להסיק ממנה ממצאים לרעת אותו צד.

סיכום המדריך

דיני המשפחה בישראל מאחדים תחת קורת גג אחת מצבי חיים מגוונים — נישואין דתיים, נישואין אזרחיים וחיים משותפים ללא נישואין.

למרות ההבדלים בין המסגרות המשפטיות העקרונות המנחים את בתי המשפט ואת בתי הדין הרבניים נותרו אחידים: אחריות הורית משותפת ככל שניתן, שמירה על טובת הילדים ומתן תוקף להסכמות חופשיות ומודעות של הצדדים.

המדריך הציג את שלבי ההליך המרכזיים בגירושין ובפרידה: החל מהגשת הבקשה ליישוב סכסוך וניהול ההידברות הראשונית, דרך קביעת אחריות הורית וזמני שהות, חלוקת רכוש וזכויות כלכליות, קביעת תשלום מזונות, מתן צווים זמניים במקרים הדורשים הגנה מיידית, וכלה באישור הסכמי הגירושין או הפרידה וסיום ההליך.

לצד המסגרת המשפטית הייחודית בישראל הנוגעת לזוגות נשואים, הכוללת שילוב של סמכויות דתיות ואזרחיות, הובהרה גם הדרך שבה מוסדרות פרידות של זוגות שאינם נשואים.

דיני המשפחה עוסקים בליבת החיים האנושיים — משפחה, רכוש, אחריות ויחסים בין הורים לילדיהם — ולכן הם דורשים איזון מתמיד בין זכויות הפרט, צרכי הילדים והערכים החברתיים.

ניהול נכון של ההליך, המבוסס על הבנה משפטית מוקפדת ותכנון אסטרטגי מראש, מאפשר להתמודד עם הליך הפרידה או הגירושין באופן שקול, מדויק ומכבד.

המערכת המשפטית בישראל שואפת כיום להעדיף פתרונות שהתקבלו בהסכמה, ליישם עקרונות של שוויון והוגנות בין ההורים, ולתת ביטוי אמיתי לטובת הילד וליציבות המשפחה גם לאחר הפירוד.

הבנה של הכללים והעקרונות המוצגים במדריך זה מהווה בסיס חיוני לניהול מושכל של הליך משפחתי — בין אם מדובר בגירושין ובין אם בפרידה של בני זוג החיים יחד — ולפתיחת פרק חדש בחיים מתוך ודאות, אחריות ובהירות משפטית.