רילוקיישן מישראל בשנים האחרונות

בשנים האחרונות ישנה עליה משמעותית במספר הישראלים שעוזבים את הארץ ועוברים להתגורר במדינות זרות מעבר לים. במהלך שנת 2024 בלבד עזבו את הארץ, לפי נתוני רשות האוכלוסין, כ- 82,700 תושבים ישראלים לעומת כ- 55,400 בשנת 2023 וזאת לעומת ממוצע שנתי של כ- 37,100 בשנים 2010-2022. מספר הישראלים שמחליטים לעזוב את ישראל, רובם צעירים, הורים לילדים קטנים, הולך ועולה בקצב מסחרר.

הסיבות למעבר

הסיבות לכך מגוונות – רצון ההורים לחוות חוויית חיים שונה – להם ולילדיהם; חיפוש אחר איכות חיים טובה יותר; הזדמנויות מקצועית ומגמות של גלובליזציה אשר מאפשרות לעבוד ממקומות שונים בעולם ביתר קלות; יוקר המחייה שממשיך לעלות בישראל; מלחמת "חרבות ברזל", ואי שביעות רצון מהתפתחויות ביטחוניות, פוליטיות וחברתיות שחלות בחברה הישראלית בעת האחרונה. נוסף על כל אלה, בשנת 2024 לכ-15% מהאזרחים הישראלים ישנה גם אזרחות זרה, מה שמאפשר להם הגירה נוחה.

החיים במדינה זרה כאמור קוסמים לישראלים רבים, אולם לצד היתרונות הברורים, ישנם גם חסרונות לא מעטים – המעבר למדינה זרה הוא אירוע מטלטל, ובייחוד כאשר המעבר למדינה הזרה נעשה עם ילדים. במעבר למדינה זרה, מאזן הכוחות הזוגי או המשפחתי משתנה לעיתים, הרגלים ומנהגים שהיינו מורגלים בהם אינם עוד, וסיוע מצד המשפחה המורחבת, אם היה בישראל – כבר לא קיים.

כמו-כן, מיד עם ביצוע המעבר נדרשת המשפחה להליך התאקלמות מורכב, כל אחד מבני המשפחה נדרש להפנות משאבים ולהסתגל לשפה, תרבות, עבודה או מסגרת לימודית, מזג אויר וחברה חדשה. במקרים לא מעטים, כל בני המשפחה יסתגלו במהרה למדינה הזרה מלבד בן משפחה אחד, מצב שמייצר מורכבות קשה – בעוד שלכולם טוב, אחד מבני המשפחה לא מצליח להסתגל למקום החדש, ממשיך להרגיש לא שייך, ומבקש לשוב ארצה חזרה. רצון לשוב ארצה יכול לעלות גם כאשר ההתאקלמות טובה אולם היחסים הזוגיים נקלעו למשבר בעת השהות ברילוקיישן, ובייחוד כאשר הזוג מחליט על פרידה.

כאשר אחד ההורים מבקש לשוב ארצה מכל סיבה שהיא אך ההורה השני אינו מעוניין בכך, נוצר קונפליקט שמייצר בין בני הזוג מצוקה קשה. לעיתים, קונפליקט זה לבדו עלול להוביל להחלטה על פרידה.

ילדים לא "חוזרים לארץ" ללא הסכמה – אלא רק באישור בית משפט

אחד המוקשים המשפטיים הרגישים והמשמעותיים ביותר מצוי כאשר מתעורר ניגוד בין רצונו של אחד ההורים לשוב לישראל עם הילדים, בעוד שבן הזוג השני מתנגד לכך. הורים רבים אינם מודעים לכך שבנסיבות כאלה, לא ניתן להחזיר את הילדים לארץ באופן חד-צדדי. ככל שהילדים כבר נקלטו בחברה המקומית והם נחשבים כמי שמרכז חייהם עבר למדינה הזרה, הרי שכל ניסיון לחזור לישראל בלא הסכמה – ואף ביקור בארץ שהופך לשהות קבועה – עלול להיחשב ל"חטיפה".

אז מה יכול לעשות הורה שרוצה לחזור ארצה בעוד ההורה השני אינו מעוניין בכך?

1. הורה שרוצה לחזור ארצה בעוד שההורה האחר אינו רוצה בכך, רשאי להגיש בקשה לבית המשפט במדינה הזרה ולבקש לקבל ממנו צו שיפוטי המאפשר לו לשוב יחד עם הילדים להתגורר בישראל. יהיו מי שיביעו פליאה או אפילו תדהמה למשמע דרישת קבלת הרשות מהמדינה הזרה – והרי מה למדינת הרילוקיישן הזרה שבה ביקשנו להגיע ולחוות חוויה זמנית ולקבלת אישור רשמי ממוסדות משפט זרים לחזור חזרה למדינת המוצא?!
2. פעמים רבות, כאשר ההורה שמעוניין לשוב לארץ מבין שלא תתקבל הסכמתו של ההורה שמעוניין להמשיך את השהות המשפחתית במדינת הרילוקיישן, וכאשר הוא אינו מעוניין לבחור באפשרות של ניהול הליך יקר לאישור פורמאלי ולעיתים ממושך לצורך חזרה במדינה הזרה (בהינתן כי הוא מודע בכלל לקיומה), הוא שב לארץ יחד עם הילדים – מבלי לקבל הסכמה.
   
   

בהקשר זה חשוב לדעת כי אמנת האג בדבר חטיפת ילדים, אשר מרבית מדינות המערב הן צד לה ושאושרה בישראל בחוק משנת 1991, קובעת כי הרחקתו או אי החזרתו של ילד תיחשב שלא כדין כאשר יש בה הפרת זכויות המשמורת של ההורה השני על פי דין המדינה שבה היה מקום מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו.

בהתאם לכך, מעת שמקום מושבו הקבוע של קטין הופך להיות המדינה הזרה, נשללת חירותו של ההורה שמעוניין לשוב ארצה לעשות זאת מבלי לקבל הסכמתו של ההורה השני לכך. בלי הסכמתו של ההורה השני או אישור בית המשפט במדינה הזרה לכך, תיחשב חזרתו לישראל יחד עם הקטין, ככל הנראה, לחטיפה.

במצב כזה רשאי ההורה השני לתבוע את ההורה ששב לארץ בטענה שביצע "חטיפה" של ילדיו. "חטיפת ילדים" – הגם שנשמעת פשע חמור מאין כמותו תוגדר, בין היתר, כשיבה לארץ של הורה יחד עם ילדיו, גם לאחר פרק זמן לא מאוד ממושך, וגם ממדינת רילוקיישן זמני, בהינתן שלא התקבלה הסכמת ההורה השני לכך.

הליך משפטי שנושאו "חטיפת ילדים" לפי אמנת האג, הגם שמשך התנהלותו קצר, הוא הליך יקר מאוד, ומטרתו – השבת הקטינים למדינת מושבם הקבוע מהר ככל שניתן (או הימנעות ממנה).

חשוב לשים לב – כאשר בית המשפט נדרש להחליט האם מדובר ב"חטיפת ילדים" ובצורך להשיב את הילדים למדינה הזרה לכן, הוא אינו נדרש לבדוק ככלל מהי "טובת הילד" במקרה הספציפי אלא אך ורק להשיב בחיוב או בשלילה לשאלה – האם הילד הוצא ממקום מושבו הקבוע – כן או לא – ותו לא.

שני מבחנים עיקריים לקביעת מקום מגוריהם הקבוע של ילדים

המונח "מקום מושבו הרגיל" של קטין אינו מוגדר במדויק באמנת האג שבדבר חטיפת ילדים. בתי המשפט נוהגים לבחון מהו מקום המושב הקבוע של קטינים על פי שני מבחנים מרכזיים:

1. המבחן האובייקטיבי – נבחנת מידת ההיטמעות של הילדים בסביבה החדשה במדינה הזרה: שפה, חברים, מסגרות חינוכיות, קהילה וכו' וכיצד היה רואה הילד את מקום מגוריו הרגיל מנקודת מבטו שלו.
2. המבחן הסובייקטיבי – מתמקד בכוונת ההורים בזמן המעבר:  האם תכננו לחזור? מתי? האם מדובר במעבר זמני, קצוב בזמן לצורך מסוים, או במהלך לצמיתות? (כאשר שני ההורים מסכימים מראש כי מדובר ברילוקיישן זמני, וחותמים על הסכם המסדיר את ההיבטים השונים – אשר יצוינו בהמשך, הדבר עשוי לתמוך בטענת ההורה כי כוונתם המקורית לא הייתה להעתיק את מרכז החיים של הילדים לצמיתות.)

החריגים: מתי בכל זאת תותר חזרה לישראל?

על אף הקשיים, קיימים חריגים חשובים:

• הסכמה מפורשת של ההורה השני לחזרת הילדים.
• השלמה בהתנהגות – למשל, כאשר ההורה שנותר במדינה הזרה מודע לחזרת הילדים, אינו מתנגד לה באופן פעיל או נוטל חלק בהסדרים שמאפשרים את הישארותם בארץ.

התשובה לשאלה האם ההורה השני השלים עם הזרה לישראל היא סובייקטיבית. בעוד ששופט אחד יכול להחליט שבנסיבות מסוימות ההורה שנותר במדינת הרילוקיישן השלים עם חזרת הילדים לארץ, שופט אחר יכול לקבוע בנסיבות דומות כי ההורה לא השלים עם החזרה.

בנוסף, אם יוכח כי ישנו סיכון ממשי שהחזרת הקטין תחשוף אותו לנזק פסיכולוגי או פיסי או תשים אותו בצורה אחרת בסיטואציה בלתי נסבלת, גם אז יתכן שהחזרתו לא תחויב – אולם בתי המשפט יטו לקבל טענה מסוג זה לעיתים רחוקות בלבד.

ההסכם ששכחתם לנסח: הסכם רילוקיישן משפחתי

כאשר משפחה עם ילדים קטינים עוברת למדינה זרה לצורך רילוקיישן, מומלץ ואף חיוני לערוך הסכם רילוקיישן בין ההורים על-מנת להסדיר מראש את גבולות הגזרה המשפטיים וההסכמות לגבי נושאים כמו:

• מה ייחשב כמקום המושב הקבוע של הילדים? לכמה זמן תמשיך מדינת המוצא להיחשב כמקום מושבו הקבוע של הילד? מתי ובאילו נסיבות תהפוך המדינה הזרה להיות מקום מושב קבוע?
• האם ההורים הסכימו לבצע רילוקיישן רק בהסתמך על התחייבותם ההדדית זה לזה שניתן יהיה לחזור לישראל יחד עם הילדים בעת שמי מהם יבקש לעשות כן?
• מה יהווה שינוי נסיבות שיצדיק חזרה לארץ גם ללא הסכמה? למשל, מחלה קשה של מי מבני המשפחה המורחבת שמתגורר בארץ או פרידת בני הזוג
• אם מי מההורים יחליט לתבוע בהתקיים נסיבות מסוימות כי בוצעה "חטיפה" של הילד לפי אמנת האג, האם הוצאות ניהול ההליך של הצד השני יחולו עליו (כזכור, מדובר בהליך שניהולו מאוד יקר)
• איזה קשר רוצים שיישמר עם ארץ ישראל/ הזהות הישראלית או היהודית?
• האם קיימת מגבלת זמן לשהות בחו"ל, או שמא מדובר במהלך לצמיתות?
• כיצד יתחלק הרכוש שנצבר במדינה הזרה – האם על פי דיני המדינה החדשה או בהתאם להסכמה בין הצדדים?

הסכם כזה אינו מחליף את שיקול הדעת של בית המשפט במקרה של מחלוקת, אך יש לו משקל משמעותי בהצגת כוונת ההורים בעת קבלת ההחלטות המשותפות, בהוכחת הסכמה מראש לשוב לארץ או בסיוע בעילת תביעה מחוץ לאמנת האג.

לסיכום

המעבר לחו"ל הוא הזדמנות מרגשת – אך כשהוא כולל ילדים, יש מקום לשיקול דעת משפטי זהיר ורגיש. היעדר הסדרה מראש עלול להוביל למשברים משפטיים ורגשיים כבדים, אשר עלולים לפגוע לא רק בהורים – אלא גם בילדים עצמם.

הסכם רילוקיישן אינו "מכביד" על התהליך – אלא דווקא מאפשר להורים לגשת לרילוקיישן עם שקט נפשי, תיאום ציפיות ברור, ומעל הכל – שמירה מיטבית על טובת הילדים.

אם אתם עומדים לקראת מעבר כזה, או שאתם כבר נמצאים בחו"ל – אני ממליצה בחום לשקול עריכת הסכם רילוקיישן משפחתי. גם כאשר הקשר בין ההורים טוב והרמוני, ודווקא אז, תיאום ציפיות משפטי והבהרת הדברים עשויים לחסוך בעתיד אי-הבנות, מחלוקות וסכסוכים קשים, הוצאות כספיות גבוהות ומתח נפשי רב.

כהורה וכמשפטנית, אני מאמינה שתיאום ציפיות והכנה מראש – ודווקא בנקודות הרגישות והנפיצות ביותר – היא הדרך הטובה ביותר להגן על המשפחה והילדים, ועל האפשרות לבחירה חופשית בעתיד.